ותקרבנה. באו ממחנה ישראל סמוך לאהל מועד מקום ישיבת משה וסנהדרין:
ותעמודנה. אחר שהודיעו למשה כי נשים עומדות מבחוץ. הרשה להם שיעמדו לפניהם:
לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני וגו׳. לפי הפשט ישבו כולם פתח א״מ. וא״כ היה ראוי לכתוב לפני משה ואלעזר הכהן והנשיאים. אבל באשר היו חמשה ולא שלחו א׳ מהן לטעון בשביל כולן. אלא כולן חכמניות היו. ויכלו להטעים טענתן. וא״כ זאת היתה מדברת עם משה וזאת עם אלעזר וזאת עם הנשיאים. עד שנראו שבאו לפני כולן בפ״ע:
והוא לא היה וגו׳. דאלו היה. נהי שלא מצינו שבניהם אבדו נחלתן. מכ״מ לא הי׳ מקום לצעוק למה יגרע שם אבינו:
ובנים לא היו לו. ולא אמרו ובנים אין להם. דמשמע שעתה אין להם. ומה לי אם לא הי׳ מעולם או היה ומתו בלי ז״ק. אלא מזה למדו חז״ל פ׳ יש נוחלין דב״צ חכמניות היו ובאו מפרשת יבום. וטענו א״כ שהבנות אינן בני הקמת שם תתייבם אמנו. ולפי זה אין הטענה אלא כשלא היו להם בנים זכרים כשמת דאם הי׳ בשעת מיתת האב. א״א להתייבם אפי׳ אינן בני הקמת שם:
כי אין לו בן. מיותר לגמרי. וגם שנוי לשון הקודם לא היו לו אלא שהראו לדעת כי משפטן פי׳ חקירה שלהן הוא אפי׳ היו לו בנים בשעת מיתה ומתו אח״כ. וא״כ אין כאן ממ״נ של יבום. מכ״מ מגיע הירושה להבנות. ואע״ג שלא היה בזה נ״מ להן. מכ״מ הראו לדעת תועלת לבנות אחרות שמתו אחיהם בלי ז״ק אחר מות האב. והיינו דאי׳ שם ב״צ דרשניות הן. דזהו ענין דרשן. להועיל בחכמתו לאחרים. והיינו דמפרש הגמ׳ אלו הי׳ לו בן לא דברנו. פי׳ אלו הי׳ לו עתה בחיים לא דברנו כלל. אבל כ״ז שאין לו אפי׳ לא הי׳ לנו ממ״נ של יבום. היינו מדברות מצד החקירה תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. האי בתוך אחי אבינו מיותר. אלא בשביל שהי׳ חצי שבט מנשה בעה״י. והמה בקשו דוקא בא״י בתוך אחי אביהם לא אחי אבי אביהם. והיינו דאי׳ במדרש והובא בפרש״י לעיל כ״ו ס״ד שהיו הנשים מחבבות א״י והביא ראי׳ מב״צ. ולכאורה אינו מובן. ומה ראי׳ היא זו וכי הי׳ להם עצה לשוב למצרים. ומה זה חידוש שבקשו נחלה בא״י. אלא הראי׳ הוא ממה שבקשו דוקא בא״י שלא נכבש עוד. ולא בעה״י שכבר היא כבושה ועומדת לפניהן. אלא שהיו מחבבות א״י:
את משפטן. פי׳ משפטן חקירה שלהן. כמו שמפרש הגמ׳ סנהדרין דפ״ז למשפט זה הדין. ואינו דין ממונות. אלא החקירה התלמודית הבאה משלש עשרה מדות כמבואר שם זה בתו מאנוסתו. וכן הכונה כאן. וכבר ביארנו בס׳ ויקרא י״ט ה׳ בארוכה במשמעות משפטים בכ״מ. וכתיב משפטן בנו״ן רבתי. ללמד שהקריב גם את משפט הבנות בהלכות ירושה. גם את משפט ב״צ בפרט שראויות להיות מצוינות בשביל חכמתן וזכותן. וכך עלה מפי ה׳ כאשר יבא בסמוך:
כן. מלשון כן צדקה לחיים. וכן כנים אנחנו. שביארנו במקומו מלשון בסיס ויסוד. כך הפי׳ כאן המה דוברות דבר שיש לו יסוד בתורה:
נתן תתן להם וגו׳. כ״ז המקרא נראה מיותר. והכי מיבעי דבר אל ב״י איש כי ימות וגו׳. ולפי הדרש בב״ב דקי״ט בא לרבות חלק בכורה ועוד ארבעה חלקים. ולפי הפשט יש להבין עפ״י דאי׳ שם דק״ט רבי א׳ בכולן נאמר נתינה ובבת נאמר העברה שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת. וזהו ודאי עומק לשון הכתוב . וא״כ בב״צ דכתיב והעברת את נחלת אביהן להן למדנו שהותרו ב״צ לכל השבטים. וכדאי׳ שם דק״כ אלא דשם למדו מדכתיב לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. וזה לא נצרכנו אלא לת״ק דרבי. ודרשי הא דכתיב והעברת לרבות חלק בכורה וכפי׳ רשב״ם בדקי״ח כדכתיב והעברת כל פטר רחם. אבל לרבי הלא מבואר במקומו שהן רשאין להעביר נחלה. ומש״ה פירש הקב״ה בהם בפ״ע. משום דבאותו הדור לא היו רשאין שארי בנות להעביר נחלה אע״ג שעדיין לא נתפרש האיסור. ועפי״ז יבוא בדיוק דבר ה׳ נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם. בל״ז. וגם הקדים לשון תתן להם קודם דבר הניתן היינו אחוזת נחלה. ואח״כ אמר ה׳ והעברת את נחלת אביהן להן. הוא להיפך. ולדברינו מדויק שמתחלה אמר ה׳ שבשביל חכמתן וזכותן מחשיבם לזכרים לוקחי נחלה מצד עצמם. וכמו סרח בת אשר. מש״ה כתיב בל״ז. ועיקר הדיוק הוא להם. וחזר ופירש איזו נחלה היינו את נחלת אביהן להן. דבאמת אחר שהי׳ להם נחלת אביהן. אין הצורך ליתן להם בשביל עצמם. אלא נחלת אביהן. ומכ״מ מועיל זכות עצמם לענין והעברת:
בתוך אחי אביהם. היינו בא״י ולא בעה״י. ולא נימא דיותר טוב להעביר נחלה בעה״י שקדושתה קלה מא״י:
והעברתם וגו׳. וכן במקראות הסמוכות ונתתם. ואין הלשון מדויק. וכי ב״ד עושים דבר. והכי מיבעי ועברה נחלתו לבתו. והיתה נחלתו לאחיו. אלא ללמדנו שיש ביד ב״ד איזה כח להעביר וליתן. וכמו שיש ביד האב להוריש מדעתו ולהעביר נחלה לבן בין הבנים כדאי׳ בפ׳ מי שמת דקי״ל כריב״ב ומדכתיב ביום הנחילו את בניו. ה״נ יש איזה כח ביד ב״ד. אבל הדבר מובן שב״ד אין להם להעביר לפי רצונם ח״ו כמו באב שעושה מצד אהבה לבנו א׳. אלא היינו שפרש״י יבמות דל״ח ורשב״ם ב״ב דקכ״ט במשנה דנפל הבית. דספק יורש אינו נוטל כלום במקום שיש ודאי ולא כמו שהבינו התוס׳ דהכי ס״ל לרש״י ורשב״ם בכל דיני ממונות דאם אחד יש לו ודאי בזה החפץ והשני ספק לב״ד נותנים להודאי כולה. והרבו להקשות ע״ז. אבל באמת גם רש״י ורשב״ם לא ס״ל הכי אלא בירושה כמש״כ הנימוק״י ביבמות שם. והיינו מדיוקא דהני קראי דיש כח לב״ד להאלים כח האחד. והיינו באם הוא ודאי והשני ספק להם. נותנים להודאי וברור להם:
וירש אותה. הדרש ידוע לירושת אשה. ולפי הפשט בשביל שלשון נתינה אינו אלא בדבר שיש בו דין מתנה משא״כ ראוי היינו חוב מלוה או כופר. לא שייך בו לשון מתנה. ומכ״מ הקרוב יורש. מש״ה כתיב דלא כמקבל מתנה אלא כירושה:
והיתה לבני ישראל לחקת משפט. כ׳ הרמב״ן שיהי׳ המשפט הלז לדורות ולא בנחלת הארץ לבד. ולמש״כ אאל״כ שהרי אליבא דרבי עיקר פרשה זו נאמרה למרות שהותרו להעביר נחלה משבט לשבט. אלא הפשט הוא כדאי׳ בב״ב דקי״ג ע״ז המקרא אורעה כל הפרשה להיות דין. ופרשב״ם וחוקת משפט אצטריך לרבוי שאר נחלות דלהוי דין דביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד ולא נתבאר מהיכי תיתי הייתי מחלק שאר נחלות מבן היורש. ונראה דעת הרשב״ם לא כמו שהבינו התוס׳ שם דתרוייהו דרשי דחקת משפט וביום הנחילו אתיין לכדרב יהודה דא׳ שלשה שנכנסו לבקר את החולה כו׳ ועפ״י זה נדחקו ואכ״מ. אלא הרשב״ם מפרש דלאו בחדא מילתא מיירי. וביום הנחילו אורעה להיות דין כדר״י שלשה שנכנסו לבקר את החולה כו׳ דבזה מיירי ביום הנחילו. שהאב מנחיל למי שרוצה. ומרבה לבן מן הבנים. אבל חקת משפט מיירי בשאר יורשים ואורעה להיות דין. לא לענין מנחיל מדעתו. דלא מיירי קרא במנחיל כלל אלא במת ונפלה הירושה מאליו ותו דבמנחיל מהיכי תיתי לחלק בין האב לשאר יורשים. אלא במת ואינו ידוע היורש לב״ד. לא מהני גלוי מילתא בעלמא כדאי׳ ביבמות דל״ו דאשתמודענא דהוא אחוה דמיתנא סגי. משא״כ בירושה אינו כן. אלא דוקא עפ״י עדים כשרים שיעידו שהוא קרוב כמש״כ בהגהת רמ״א ח״מ רס״י רפ״ד בשם הריב״ש ולא מורידין קרוב לירושה עפ״י עד אחד . וזהו דכתיב והיתה זאת לכם לחקת משפט. ככל ד״מ שמוציאין ממון אינו אלא עפ״י עדים:
כאשר צוה ה׳ את משה. כבר ביארנו כ״פ דזה הלשון מורה דצוה עפ״י קבלה שאינו מפורש בפרשה. וה״נ הן כתיב בפי׳ עפ״י שנים עדים יקום דבר. ולמדנו שאין מוציאין ממון מיד חבירו אלא עפ״י שני עדים. מכ״מ הכלל הוא דאפי׳ באופן שאינו להוציא מחזקה אין עד א׳ מועיל בדבר שבממון כדמוכח בב״ב דל״ד בההוא ארבא ובשבועות דל״ג הכל מודים בעד א׳ כו׳ ולא מוקי בכה״ג שאין חזקה כנגדו. ועוד יש ראי׳ לזה (ודלא כמהרי״ק שורש ע״ב שלא כתב כן וכבר השיגו עליו) וה״נ לענין ירושה. לא מיבעי במקום שיש יורש ודאי ובא עוד א׳ והביא עד א׳ שהוא ג״כ קרוב אין בדבריו כלום להוציא מן היורש המוחזק. אפי׳ אין לפני ב״ד יורש ודאי. א״א להעמיד הנחלה ביד מי שבא בעד א׳. והיינו כאשר צוה ה׳ עפ״י קבלה לענין שאר חוקת משפט. ה״נ לענין ירושה:
הר העברים. שיש לו שני עברים. מצד א׳ הי׳ לישראל ומצד השני הי׳ שייך למואב. כמו שנתבאר בס׳ דברים ל״ב מ״ט:
וראיתה אתה. הוא מיותר. אלא אינו שייך לצווי כי אם להבטחה. שהקב״ה מבטיחו שיראה אותה בשלמות במשמע. וכמו בלשון ב״א שאומר על הככר שבועה שאוכל אותה כולה במשמע (אם לא שנאבד מקצתו. בזה דעת הרא״ש ור״ן פ״ג דשבועות דמכ״מ מקיים שבועתו באוכל את השאר. דמקצתה נמי במשמע. אבל כ״ז שהיא בשלמות חייב לאכול כולה) וכך משמע לשון הקב״ה וראיתה אותה כולה. והנה אין כאן מקום ההבטחה כי אם ריש פ׳ ואתחנן שבקש משה ע״ז. אבל משום שלא יהא במשמע עלה וגו׳ מיד אחר הדבור. ובאמת אינו כן אלא עד שנצטוה שנית בפ׳ האזינו אחר קריאת השירה. ולמד משה זה מדאמר לו ה׳ הבטחה זו כאן. מבואר שאינו מצוה אלא כשיגיע שעת רצון של הבטחה זו. וכ״ז שלא הודיע לו ה׳ עת הרצון לזה לא הי׳ המצוה עליו לעלות:
להקדישני במים לעיניהם. ע׳ מש״כ לעיל כ׳ י״ג וכ״ד:
הם מי מריבת קדש. ואינם אותם המים של רפידים. אלא מים אחרים כמש״כ שם באורך:
הרוחות לכל בשר. נתבאר לעיל ט״ז כ״ב דבשר משמעו הנאת הגוף. וכל אדם רוחו שהוא דעתו נמשכת לפי הנאתו. מש״ה קשה להנהיג את ישראל באמת. אלא איש אשר דעתו עזה בלי שום הנאת עצמו:
אשר יצא לפניהם. הוא בראש כפרש״י בשם הספרי:
ואשר יוציאם. יטריח גם לעשות סדרים איך יצאו ויבואו המה:
ולאתהי׳ עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. לעניני מלחמה לא שייך המשל כצאן. אלא כעם בלי מנהיג. אלא הוא בקשה אחרת. באשר בעוד משה חי נתפרנסו בזכותו במן. עתה מאין יגיע להם זכות פרנסתם. וזהו המשל כצאן אשר אין להם רועה מורה דרך להם למרעיתם. ויבואר עוד בפרשה הסמוכה:
קח לך. להנאתך. שיהושע הי׳ תלמידו המובהק החביב כבן:
איש אשר רוח בו. רוחו היינו דעתו עומד בפ״ע ואינו נמשך אחר נטיה רצונית להנאת עצמו או אחרים:
וסמכת את ידך עליו. שתהא לו סיעתא דשמיא לכוין האמת ודעת ישרה. וזהו כעין תועלת סמיכה להוראה שמועילה לסיעתא דשמיא. משום דאפי׳ איש שראוי לזה נדרש לסיוע מן השמים לכוין האמת כדאי׳ בכתובות ד״ס לענין תלמיד בפני רבו. שמש״ה אסור להורות אע״ג שראוי. מכ״מ אין לו סיעתא דשמיא לכך:
והעמדת אותו וגו׳. העמדה זו היא לשררות עליהם. ומכ״מ אינו אלא עבדות שמוכרח לעבדם במה שמשתרר עליהם. מש״ה כתיב בלשון והעמדת אותו לפני. באותו לשון דכתיב להלן כ״א שמראה על טפילות. היינו משום שבאמת השררה ג״כ הוא טפילות:
לפני אלעזר הכהן. הוא בעניני עבודת המשכן. שיהושע הי׳ כעין מלך כמבואר ברמב״ם פ״א ה״ג מהל׳ מלכים. ושם פ״ג ה״ח דלהכי כתיב כל איש אשר ימרה את פיך יומת. והכי אי׳ בסנהדרין דמ״ט. ומלך שררותו גם בבהמ״ק שהרי בירושלמי מפרשי הא דתמיד קרב בד׳ שעות הי׳ בימי שלמה ומשום שהיו המפתחות ברשותו. ובמדרש איכה אי׳ שהי׳ ינאי המלך מזהיר את הכה״ג שלא יקריב נדבות ביום שהוא הקריב:
ולפני כל העדה. היינו בהנהגת הדור:
וצויתה אותו לעיניהם. פרש״י בני טרחנין הם כו׳ והקשה הרמב״ן שזה אינו ראוי להגיד בפני כולם. ולק״מ דבפני כל העדה. היינו סנהדרין כמו במקרא כ״א וכל העדה שהוא סנהדרין. וא״כ כשצוה אותו ע״ז. כש״כ שהגיע להם לדעת לסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק אפי׳ הוא מטריח. מיהו גם זה שכ׳ הרמב״ן אמת שנכלל בזה הצווי שאר דברי מוסר ג״כ השייך להנהגת הכלל. וע׳ להלן כ״ג:
ונתתה מהודך עליו. שיהא ניכר שאתה מנהיג אותו לראש:
למען ישמעו וגו׳. שהרי ההעמדה והצווי לא הי׳ אלא לפני סנהדרין וראשי העדה. אבל בזה ההוד ידעו וישמעו כל עדת ב״י:
ולפני אלעזר הכהן יעמוד. האי העמדה כמשמעו טפל ולמטה הימנו בשעה ששאל לו לפני ה׳:
ושאל לו וגו׳. אם יהי׳ נצרך לכך. ולא יהי׳ נביא בעצמו. או בשעת חלוקת הארץ:
ויקח וגו׳. כ״ז מיותר שהרי כתיב ויעש כאשר צוה. וכקושית הגמ׳ סנהדרין דמ״ב סע״ב עשי׳ בהדי׳ כתיב כו׳. אלא משום ששינה באמת מסדר שאמר ה׳ מתחילה סמיכה ואח״כ העמדה. ומשה עשה להיפך. מש״ה כתיב כאשר צוה. היינו בקבלה הי׳ כך וכיב״ז בסוף ס׳ שמות ובס׳ ויקרא ח׳ ה׳ ע״ש. וא״כ לא הקדים הקב״ה סמיכה אלא לסמוך כאיש אשר רוח בו. שאע״ג שהוא ראוי לכך מ״מ נצרך לסמיכה להשיג סיעתא דשמיא כמש״כ. אלא שלא מהני סמיכה אלא למי שראוי לקבל ברכה זו. היינו לאיש אשר רוח בו. ומזה נקיש סמיכה להוראה דלא מועילה אלא לראוי לזה:
ויצוהו כאשר דבר ה׳ ביד משה. כבר ביארנו בכ״מ פירוש ביד משה הוא הערה מה׳ כמו ד״ק. וה״נ משמעות ויצוהו אמר לו דברי מוסר הנוגע לענין. ושפע מוסר הי׳ דבר ה׳ ביד משה. ויותר הי׳ ראוי לכתוב כאשר צוה ה׳. אבל כאשר דבר ה׳ משמעו דבר ה׳ בפירוש. והוא כפרש״י שהאציל מהודו וקירון עור פניו על פני יהושע כדבר ה׳ ופי׳ ביד משה. שהי׳ בכחו לעשות כן:
